הספדים שנקראו בלוויה
מוטי כהן בנו
התכנסנו כאן היום להיפרד וללוות את אבא שלי בדרכו האחרונה.
דרך שאותה החל לפני 81 שנה שנולד באיזמיר שבתורכיה. התמזל מזלי עד מאד והייתה לי הזכות (נדירה אני חייב לציין) לחיות, לגדול ולצמוח בצילו של אדם מיוחד במינו.
עבורי אבא היה מורה לחיים, דמות לחיקוי ולהערצה, דוגמא ומופת. אדם ישר וצנוע, מסור,חרוץ עם עשייה רבה תוך כדי אהבת האדם והארץ.
סיפור חייו המרתק, המיוחד והיוצא דופן כמו גם עשייתו ותרומתו לביטחון ישראל ולבניין הארץ מתוארים בויקיפדיה (ממליץ לקרוא), אך בכמה מילים ארצה לציין מסירותו ואהבתו העצומה והאין סופית לאמא שלנו מרים - שתבדל לחיים טובים וארוכים שעמדה לצידו 60 שנים, באהבה ענקית, פירגנה, תמכה וסייעה בכל ליבה ובכל מאודה להצלחתו.
אפשרה לו לצמוח ולהתפתח ולמצות את מלוא יכולותיו בהם עסק.
השנה האחרונה לחייו הייתה קשה לו ולנו. לו - כי הוא סבל סבל שקשה לתאר, ולנו- בראותו אותו סובל.
אך כהרגלו, הוא נשך שפתיים לא קיטר, לא התלונן, ולא החצין את סבלו וכאבו.
אבא חי כגבר וסיים את דרכו כגבר בגברים.
גם בשנה קשה זו אמא תמכה באבא וטיפלה בו במסירות שאינה יודעת גבולות והתעקשה שאבא יחיה בבית בתנאים הטובים ביותר עד יומו האחרון וכך אכן קרה.
אבא - תודה על כך שזכינו לחיות כשאתה היית אבינו, אהבנו אותך, הערצנו אותך ואנחנו מבכים את לכתך.
יהיה זכרך ברוך לעד
אבי כהן בנו
אבא שלי
בעל, אבא, סבא, חייל, מפקד, גנרל, מהנדס, מנהל, מורה, ידען, איש אשכולות, של עשייה, אוטו דידקט,
צנוע, חכם, אמיץ, ג'נטלמן, חוש הומור, ישר, פרקטי, חד אבחנה, דרך ארץ, שקט ושלווה, בטחון, דוגמא ומופת.
סיפור חייו המדהים, כסיפורה של המדינה.
עלה לארץ לבד בגיל צעיר, גדל בנהלל אצל משפחה מאמצת ואח"כ במעברה עת אחיו והוריו עלו, אבא לא סיים 12 שנות לימוד כי יצא לעבוד בגיל צעיר לפרנסת הוריו ואחיו..... את תעודת הבגרות שלו, השלים מאוחר יותר, התגייס לצבא, יצא לקורס קצינים ומשם התקדם בסולם הדרגות והתפקידים כשנלחם בכל המלחמות, כשהיה כבר סגן אלוף יצא ללמודי הנדסה בטכניון. משם המשיך להתקדם עד לפיקוד על חיל ההנדסה.
אבא שלי היה איש צבא – חייל בכל מובן המילה. כולכם בוודאי מכירים את האמירות על איך זה לגדול במשפחה של איש צבא.... אז שתדעו לכם זה לא היה ככה. זה היה הרבה יותר מזה...
בזכותך אבא, לא רק הכרנו את הצבא בכלל ואת חיל ההנדסה בפרט כבר מגיל צעיר, אלא גם את כל הארץ, בנסיעות רבות גם במסגרת המשפחתיות כל שבת וגם כשהתלוויתי אליך בחופשות מבית הספר, תמיד הרשית לי לבוא אתך לכל מקום... רמת הגולן, יהודה ושומרון, לבקעה, לנגב, מקוניטרה ועד תעלת סואץ, שמות שהכרתי כבר מגיל צעיר כמו אום דרג, נבי מוסא, אודריים, נפח, זרעית, רפיח, רפידים, איזה כיף זה היה לנסוע איתך....
כאילו זה היה רק אתמול, כשהייתי בגן חובה, היינו טסים בימי שישי אחת לכמה שבועות משדה דב, אמא ואנחנו לסיני, לרפידים, לבלות עם אבא את השבת. לפתע היה מגיח מתוך ענן אבק בין הדיונות, גיפ מאובק עם מלא אנטנות, מכשירי קשר וציוד שנראה פי אלף קרבי מהבאטמוביל של באטמן... נהוג ע"י קצין יפה תואר עם משקפי אבק ושערו משוך לאחור... הסופר אבא שלנו.... סופי השבוע בסיני היו חלק מנופי ילדותינו...
בכל מקום שהסתובבנו איתך, כשהיית על אזרחי, בלי מדים, תמיד נגשו אליך אנשים וברכו אותך לשלם בחיוך גדול, נגשו ללחוץ יחד חמה, תמיד כשנסענו ברכב מישהו צפר ונופף לשלום, בכל פעם שמישהו שפגשתי כולל ממש לאחרונה, שהכיר אותך – וכשהבין שאני "הבן של..." - ממש יכולתי להרגיש את ההתרגשות... "אתה הבן של יהודה.... ומיד היו אומרים לי "אתה יודע מי זה אבא שלך......" הוא היה המפקד שלי, ובעיניים בורקות היו פוצחים בסיפורים מרגשים שמילאו את ליבי גאווה... כל פעם מחדש...
אבא סלד מטלוויזיה ומכל השחתת זמן, כל רגע ניצל לקריאה ולימוד... אהב מאד ללמוד. ללמוד וגם ללמד. הוא ידע אנגלית מצויין, חדשות היה שומע ב BBC, עיתונים, העדיף לקרוא באנגלית, והטיימס תמיד היה מונח על שולחנו... אך הוא לא הסתפק בזה, לימד את עצמו אנגלית ברמה שיקספירית... מתמטיקה ופיזיקה ידע ברמה גבוהה, גבוהה כזו שסטודנטים לתארים גבוהים מהמשפחה היו באים לקבל ממנו עזרה בתרגול לפני בחינות. לא היה תרגיל שלא ידע לפתור ובעיקר, להסביר איך. הוא כתב המון, לא ראיתי עד היום כתב יד מרהיב ככתב ידו של אבא שלי, מחברות מסודרות מוקפדות גם בעברית וגם באנגלית...
אחרי שהשתחרר התמנה למנכ"ל מע"צ, ומשם יזם את כביש 6 והחזון הפך למציאות עם צוות אנשים מוכשר שעבד איתו. בכח אישיותו, ומקצועיותו, הוקם אחד הפרוייקטים התשתיתיים מהגדולים ומהחשובים במדינה. השארת חותם ענק.
ואחרי כל זה, כשפרשת, הלכת ללמד מתמטיקה ילדים בשעורי תגבור....
אבא שלי המציא את גוגל עוד לפני שהיה גוגל... – אבא, תמיד ידעתי שאני יכול להתקשר אליך בכל שעה ולשאול בכל עניין בכל נושא, וזה כל פעם הפעים אותי מחדש שכמעט תמיד ידעת לענות לי במקום, ובמקרים הבודדים שלא, תמיד חזרת אלי עם תשובות....
תמיד היית זמין להתייעצות, אישית, משפחתית, מקצועית.... העצות שלך תמיד היו נבונות, שקולות, הכניסו את הדברים לפרופורציה הנכונה... והכל ברוגע.... והכי חשוב – אף פעם לא שיפוטי.
סיפור קצר (למרות שעברו 40 שנה...):
שנת 79, בגיל בר מצווה היה נהוג להעניק לבני גילינו שעון יד במתנה. זה היה סייקו עם "אבנים..." הילדים של היום לא יבינו על מה אני מדבר... אבל הגדולים יותר שבינינו יזכרו... אני קיבלתי שעון סייקו 18 אבנים – שזו המתנה (שלא לומר הרכוש האישי...) הכי משמעותית שיכולנו לקבל. לאחר מספר שבועות, נסענו לטיול השנתי מבית הספר לים המלח, בטיול לנחל ערוגות, בבריכת המים מתחת למפל, נפל השעון מידי וצלל לעומק הבריכה. כמה שניסיתי לצלול ולהגיע לקרקעית לא הצלחתי להגיע... לקחתי את זה מאד קשה וכל הדרך ישבתי ושתקתי, כשהגעתי הביתה ההורים היו באותה עת באיזה שהוא אירוע, ולא ידעתי אפילו איך אספר להם את זה... הם העירו אותי כשחזרו כי לא התראינו מספר ימים ומיד פרצתי בבכי.... אבא הרגיע אותי, חיבק ואמר זה קורה, אל תדאג... בשבת בבוקר העיר אותי בשעה 05:30, אמר לי בוא. נוסעים לים המלח. הוא ואני, לבד, עם העוזי שלו והכרמל דוכס, נסענו לים המלח למבצע "השבת השעון". הגענו ב 07:30 בבוקר לבסיס חיל הים על ים המלח... אבא העיר את אחד משני החיילים שהיו שם... וביקש ממנו משקפת שנורקל וסנפירים, משם נסענו לחניון והתחלנו בצעדה לעבר המפל. הגענו בסביבות השעה 10. אבא נכנס למים, צלל פעם ראשונה, פעם השנייה, ובצלילה השלישית... חזר עם השעון.... לא היה מאושר ממני!
השעון אם תרצו לדעת, עובד עד היום. אבא ענד את השעון הרבה מאד שנים לאחר שאני כבר הפסקתי.... השעון אצלי והוא עובד עד היום!
אמא ואבא – צמד חמד. זוגיות מדהימה. אהבה נצחית. תמיד ביחד, תמיד דואגים האחד לשנייה, והאחת לשני, אבא תמיד אמר שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה שאומרת לו מה לעשות... מסירות הדדית כזו נדיר היה למצוא...
אבא - אנחנו נמשיך לשמור על אמא ולדאוג לה כמו שאתה היית רוצה. אמא יקרה שלנו, סבתא מירי, כולנו יחד איתך.
אבא שייך לדור הנפילים, דור שהולך ונעלם, אלו שרק נתנו ולא בקשו כלום לעצמם.
אנחנו זכינו בך.
היום אנחנו נפרדים, נפרדים בעצב ובגעגוע גדול... עם גאווה אדירה בלב
איש מיוחד מאד ויקר מאד החזיר אתמול את נשמתו לבורא – אבא שלי
אבא - נוח על משכבך בשלום,
יהי זכרך ברוך
גיא כהן בנו
איך מכירים אדם שלא מרבה במילים ובוחר אותן בקפידה?
שלא מתפאר ולא מתרברב ?
אדם שהוא צנוע ופרטי ?
עושים זאת בעיקר דרך התבוננות והקשבה על הקשר של האדם לאנשים שמסביבו ולמעשים שעשה.
לכל אורך החיים שלי, היינו פוגשים אנשים שניגשים אליו ואומרים "יהודה כהן, אתה היית המפקד שלי בתעלה או ביום כיפור או ב...", "אתה בנית את גשר ביילי על הירקון", ועוד - וניכר על פני כולם שהמפגש הותיר עליהם זיכרון מדהים. מילד שירד מאוניה בגיל 11 לבד, לאדם שהקים ארגונים ומערכות, פרץ דרכים ושינה דפוסי מחשבה - ומעולם לא עניין אותו הקרדיט האישי - העיקר היה בהתקדמות ובהתפתחות. כביש 6 אולי הוא הדוגמה הבולטת אבל בהחלט לא היחידה - "מי צריך את הכביש?", "אף אחד לא ייסע בו", "הרס סביבתי", "הרס ארכיאולוגי", ועוד … ובשקט, התמדה, חזון ברור, וצוות מדהים שאסף סביבו הקים את אחד הפרוייקטים הלאומיים החשובים במדינה. יש עוד הרבה דוגמאות גם מהתקופה הצבאית. ויש גם את הנגיעה האישית, כמו ההתנדבות בבי"ס ללימוד נוער שזקוק לעזרה. או הסיפור ההוא כשהוא כבר קצין בכיר, נוסע בכביש החוף בשעות ערביים ורואה נער משוטט בשולי הכביש - עוצר, משוחח עימו, אוסף אותו ודואג לו לארוחה ולבית, ומלווה אותו עד שהנער מוצא את מקומו. ולסיפורים אין סוף.
וכך גם כאבא שלי - תמיד היה שם לשאול מה נשמע, ואיך הולך. בכל נושא יכולתי להתייעץ איתו כי הוא בעיקר הקשיב ושאל שאלות - את השאלות הנכונות. נותן פרספקטיבה לכל נושא שדנו בו ומסייע לך לגבש דעה משלך. עמוס בידיעת הארץ, התנ"ך, היסטוריה, מתמטיקה ופיזיקה, מעריץ של צ'רצ'יל - תמיד צמא לידע.
יחד עם אמא, הקימו בית ומשפחה לתפארת. ביחד - תמיד ביחד. טיולים בארץ כמעט כל שבת.
ובין שלל התפקידים, היה גם סבא יהודה - שידע להתעניין בכל מה שמעסיק ילדים, וגם לסקרן אותם, לארח אותם בקייטנת סבא וסבתא ולהתיש אותם בפעילויות ומשחקים, ובחג הפסח מחבר את הילדים לסיפור ההגדה בשלל חידות והסברים.
וזו התמצית - עשייה שקטה ומופלאה, מלאה ערכים וכבוד לכל אדם. פנוי לכל אדם בכל עת להקשיב ולעזור. ובצורה הכי אותנטית.
אבא יקר - זכות גדולה היא של כל מי שהכיר אותך. אני שמח שהילדים שלי זכו להכיר אותך ושהמורשת שלך תמשיך הלאה.
כבר מתגעגעים.
דור כהן נכדו
סבא יהודה,
אני חושב שעדיין לא באמת עיכלתי את הבשורה. גם בחודשים האחרונים שלא היית במיטבך סרבתי להשלים.
הרי אתה הגיבור של המשפחה, ראש השבט, דמות להערצה.
סבא, תמיד חיפשנו לשאול אותך שאלות ללמוד ממך להבין יותר. תמיד אני נוהג להגיד לאנשים עלייך שאתה האדם הכי חכם שיצא לי לפגוש בחיי. בכל נושא שעליו דובר סביב שולחן שישי תמיד כולם חיכו לשמוע מה דעתך בנושא.
סבא שלי דיבר 8 שפות בילדותו. הוא עלה לארץ ישראל בגיל 11 מאיזמיר שבטורקיה לבד באוניה, אמא שלו שלחה אותו לארץ. הוא גר וגדל במחנות עולים עד שהחל לעבוד בבניין שם איש אחד נתן לו ספר מתמטיקה עם הקדשה.
סבא שלי התגייס לצבא ורצה ללכת בכלל לצנחנים. אבל שמו אותו בחיל ההנדסה.
הוא התקדם ועלה בדרגות תוך כדי שהוא נלחם ברוב מלחמות ישראל. סבא שלי השלים את כל הבגרויות, וסיים את לימודיו בטכניון כמהנדס. לא אשכח לעולם אף סיפור שסיפרת לי, תמיד ישבתי מרותק שואל עוד ועוד. על מלחמת ההתשה על הביצורים, ועל מלחמת יום כיפור שהרגשת שאתה לא הולך לחזור שוב הביתה.
סבא שלי היה מפקד חיל ההנדסה, תת אלוף, תמיד אמרתי בגאווה עצומה ועוד אמשיך להגיד. הוא גם היה מנכ"ל מע"צ 8 שנים ובנה את רוב המחלפים בארץ ואחר כך הוא הקים את כביש חוצה לישראל, כביש 6, שהוא הפרוייקט היקר והגדול ביותר בתולדות המדינה! ורק אז הוא יצא לפנסיה. סבא שלי הוא גיבור ישראל. אבל מעבר לכך הוא הגיבור שלנו .
סבא שלי עד לפני שנה עשה ספורט 4 פעמים בשבוע, הוא היה אתלט וגמיש ורץ, שהייתי ילד היינו רצים ביחד שוחים ביחד, כל חופש גדול היינו מגיעים לשבוע של כיף כל הבני דודים אצל סבא וסבתא, והם היו מפנקים אותנו בצורה מדהימה. היינו מחכים לשבוע הזה במשך כל השנה.
סבא אני כבר מתגעגע לשיחות העמוקות שהיו לנו ולעצות החכמות שהיית נותן לי בכל צומת שפגשה אותי בדרך, תודה על מי שהיית בשבילי ובשבילינו.
ואני בטוח שאתה שם למעלה ממשיך לשמור על כולנו, אני אוהב אותך.
טל כהן אחיינו
ידעתי שאני רוצה להגיד משהו, אבל לא ידעתי מה.
ידעתי שהמילים חנוקות לי בגרון אבל לא ידעתי מהן המילים.
ידעתי שלא אוכל להיפרד בלי המילים החנוקות, אבל אלה לא מצאו את דרכן החוצה.
הרי אתה דוד שלי מצד אחד, האח הגדול של אבא, אבל אולי אני בעצם לא מכיר אותך מספיק.
ואז אתמול, בתיזמון שאי אפשר באמת להסביר אותו, הלכתי לבקר חבר שיושב שבעה גם הוא, על פטירת אימו.
בפנים חתומות נכנסתי אליו הביתה, וסיפרתי לו בצער גדול שגם דוד שלי, שהיה קצין הנדסה ראשי פעם, נפטר ממש עכשיו, וכמה קשה היא הבשורה.
בעיניים תמהות הוא שאל אותי איך קראו לו.
יהודה כהן אמרתי לו. העיניים שלו נפערו והוא אמר לי, אתה לא תאמין.
אני הייתי הנהג שלו, של הדוד הזה שלך, שנתיים שלמות, וכמה גאה הייתי אז.
כשהוא היה קצין הנדסה ראשי, אני נהגתי ברכב שלו ממקום למקום. הגנו על המדינה, ניהלנו מלחמות.
אני זוכר את אישתו מירי, שהייתי לוקח אותה לשוק התקווה. עם סל מגומי כזה עם חורים, כמו של פעם, עושה קניות ואז מבשלת, דואגת לילדים.
הוא היה איש צנוע דוד שלך, אמר לי, וטוב לב ואיש פשוט מאוד. לא כמו הגנרלים של היום.
הוא לא נתן לי לנהוג הביתה כשמאוחר אם אין סיבה, והכריח אותי לנוח אצלם בבית בבני ברק לפני שאני נוסע הביתה.
הוא היה איש טוב, פשוט איש, דוד שלך, ואני אזכור אותו תמיד.
סיכמנו בזה שהוא ביקש שאמסור למשפחה שלי את תנחומיו.
באתי לנחם ויצאתי מנוחם.
ואז זה היכה בי, על הדוד הזה שלי. הגנרל הגדול שהיה יושב בבית של ההורים שלי ואוכל אוואס קון ספינאק עם קצת ערק ובעיקר מחבק חיבוק גדול את כל מי שנכח בחדר. האחים הגיסות והאחיינים. כולנו היינו שווים ובכל שיחה היה טעם.
ובשעת לילה קצת מאוחרת אתמול אמא שלי שלחה לי הודעת טקסט.
כתבה לי ברגע של צער על הלילות בהן ישבה לבד בבית במלחמת שלום הגליל, עם שלושה ילדים קטנים בבית, כשאבא שלי יוסי מגויס לחודשים ארוכים.
הוא בא אליי אז, יהודה, ודאג לי. עודד אותי הרגיע אותי.
אמרתי לו שאני כבר לא מסוגלת יותר, והוא הבטיח לי שימים טובים בדרך.
אני לא אשכח לו את זה, כתבה לי אמא שלי אתמול בלילה, ולעולם אני אהיה אסירת תודה.
אז אנחנו נפרדים ממך עכשיו דוד יהודה יקר.
נפרדים ממך בתודה גדולה על השירות למדינה בתחילת דרכה, ועל השירות למשפחה. נפרדים ממך בצער גדול על אובדן של דור שאין לו תחליף.
בשם הוריי, אחיי, דודיי בני הדודים ובשמי, אנחנו נפרדים ממך בברכת פרידה לעולם אחר, רחוק, שקט, ועם קצת מזל גם טוב יותר. כשתפגוש את סבתא שם למעלה תגיד לה שאני מתגעגע ותבקש ממנה בשמי לבוא לבקר אותי בחלומות. תגיד לה שאני מתגעגע ליד המלטפת והבוטחת שלה, לבויוס והסוטלאץ'.
מתגעגע לזה שאף שאחד כבר מזמן לא קרא לי איז'ו מיו וגם לצמיד זהב הזה שלה שהיה פעם טבעת ולטבעת שהיתה פעם שן זהב.
תנוח בשלום דוד יהודה שלנו, ובמנוחה שלמה.
נלחמת מספיק. את מלחמות ישראל ואת מלחמותיך שלך.
תשמור על השושלת המפוארת זאת שהשארת וזכרך איתנו תמיד. תודה רבה.
דוד כהן אחיו
גד ויינשטיין, מהנדס דרכים בכיר אמר לי פעם: 'לא פגשתי מימיי אדם ישר והגון כמו אחיך'.
אני מכיר היטב את התכונות האלה של יהודה. בדומה למנהיגינו הקדומים הדגולים גם יהודה לא לקח משרוך נעל ועד חמור מקבלנים ו/או ספקים שעבדו תחתיו. יחד עם זאת הקפיד בכבודם ובזכותם לקבל את המגיע להם ובזמן.
יהודה עבד קשה בחייו. הוא גדל בתקופה שהפרוטה לא הייתה מצויה. הוא הגיע לישראל בגפו והוא בן פחות מ – 11 שנים. כשהמשפחה הגיעה כשנה אחריו הוא יצא לחפש בארץ מקום הולם למגורים למשפחה. הוא הרגיש שהוא כבר ותיק... בנערותו עבד בנהלל בפלחה מספר שנים וכנראה שם ינק את אהבתו לאדמה. תמיד אמר שהוא ביסודו איכר וכל שאיפתו היא לעבוד את האדמה. החיים הובילו אותו למקומות אחרים. כשנה וחצי לפני הגיוס הצטרף למשפחה לסייע בכלכלתה כשוליה במשרד למיפוי ובערבים נסע לת"א לבית ספר אקסטרני.
כשהתגייס לצבא השתלב היטב וחתר לתפקיד הרם של קהנ"ר, תוך שהוא משלים את ההשכלה שנמנעה ממנו בנערותו.
הגינותו ויושרו הנחו אותו לבקש מעצמו את שביקש מסביבתו ומהכפופים לו. היה מציב מטרות ולא מרפה עד שהשיגן.
זכור לי שמשה וחצי שהתמנה ליו"ר חוצה ישראל שאל את יהודה:'תגיד, יש לך ניסיון בפרויקטים של T.O.B ?' ענה לו יהודה: ' עד היום הקמתי פרויקטים עם תקציב שהגיע בצידם, נלמד יחד להקים פרויקט עם כספם של אחרים' . והוא למד מהר. הקים ועדה מקצועית מהדרגה הראשונה שליוותה את הפרויקט, הגדיר קריטריונים ונוהלי עבודה. נסע לחו"ל כדי ללמוד כיצד מתנהלת גביה בכביש אגרה וסלל כביש שהרבה דיו נשפכה כדי למנוע את ביצועו. היום הכול מודים בהצלחתו ובחיוניותו של הכביש.
אני מבקש להזכיר 2 מקרים מני רבים שמראים את דאגתו האבהית של יהודה לאחרון החיילים. בהיותו מג"ד במלחמת ההתשה סייר ללא הרף במעוזים. פעם אחת התלונן בפניו חייל שנעליו קרועות ושהאספקה שוכחת לספק לו נעליים חדשות. בביקור הבא ניגש יהודה לחייל והגיש חבילה. 'מספר 42 אמרת, בבקשה זוג נעליים חדשות'.
אחיין שלי, טל, סיפר שאתמול הלך לנחם אבל שאמו נפטרה. התברר שהאבל היה נהגו האישי של יהודה לפני 35 שנים. האיש סיפר שיהודה דאג לו כאילו היה בנו. צרפו למשפחה כבן בית ונמנע מלבקש ממנו לנהוג בלילות אלא אם כן היה הדבר הכרחי.
אסיים בשתי שורות שכתב לי אתמול יורם לבל, חברי, שפגש את יהודה 3 או 4 פעמים.
יורם כתב:
'אני זוכר את יהודה היטב.
הקול הצרוד, הדיבור הענייני, ההומור והעדינות מאחורי החספוס.
יהודה, אני כבר מתגעגע אליך.
ישי דותן תא"ל במיל', יו"ר עמותת חיל ההנדסה
סיפור חייו של תא"ל במיל' יהודה כהן, שהלך אתמול לעולמו, היה במידה רבה גם סיפורו של חיל ההנדסה במשך שלושה העשורים בהם שירת בחיל.
במלחמת ששת הימים, בשנת 1967, לחם בחזית המצרית במסגרת גדוד הנדסה במילואים. בתום המלחמה נשלח ללימודים צבאיים באנגליה ובשובו בשנת 1969, קיבל עליו את המשימה להקים גדוד הנדסה סדיר חדש - גדוד 271, גדוד אשר לאחר הקמתו, הצטרף בפיקודו של יהודה, למאמץ ההנדסי העצום של הקמת קו ברלב. את מלחמת ההתשה עשה עם הגדוד בסיני.
לאחר מלחמת ההתשה יצא ללימודי הנדסה אזרחית בטכניון. במקביל ללימודים הקים ואימן את גדוד ההנדסה במילואים 923, עליו פיקד במלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973, בחזית הסורית. במהלך המלחמה, נדרש הגדוד לבצע מגוון פעולות הנדסה וחרמ"ש, חלקן הגדול תחת האש הסורית. לאחר המלחמה אמר יהודה: "כשראיתי את חיילי החשופים נפגעים באש הסורית, נשבעתי שאם אגיע לתפקיד בכיר בחיל ההנדסה, אפעל למיגון החיילים". עשר שנים לאחר מכן, בתפקיד קהנ"ר, קיים את ההבטחה בהחלטה לפתח ולהצטייד ברכב קרבי משוריין, ייעודי ללוחמי החיל.
בהמשך דרכו בחיל, מילא יהודה שורה של תפקידים, בהם מפקד בית הספר להנדסה צבאית ומפקד ההנדסה של פיקוד המרכז. לאחר תקופת לימודים במכללה לביטחון לאומי, התמנה בשנת 1983 לקהנ"ר. בתפקיד זה התמודד בהצלחה רבה עם שתי משימות חשובות ביותר בחיי חיל ההנדסה: יישום לקחי מלחמת לבנון הראשונה והקמת מפקדת חיילות השדה, אליה צורף חיל ההנדסה.
לאחר סיום תפקיד קהנ"ר בשנת 1985 השתחרר יהודה מצה"ל, אך המשיך להשקיע את מרצו ואת יכולתו, תחילה בניהול חברת מע"צ ובהמשך בניהול חברת כביש חוצה ישראל. במקביל לפעילות זו, ראה תמיד את חשיבות העשייה החיילית, התעניין ותמך בפעילות העמותה ושמר על קשר.
אנחנו מלווים היום לדרכן האחרונה חבר לדרך, ושותף לעשייה הגדולה שהביאה את חיל ההנדסה למקום הראוי לו בין החילות הלוחמים.
בשם העמותה החיילת אני מבקש להביע את תנחומינו למשפחתו של יהודה. אני מבקש לצרף את תנחומיו של חיל ההנדסה ושל הקהנ"ר הנוכחי, תא"ל אילן סבג, אשר נבצר ממנו להיות כאן היום, בשל אירוע חיילי גדול המתקיים בשעות אלו בצאלים.
יהי זכרו ברוך.
שולמית מלכא כביש חוצה ישראל
מרים, מוטי, אבי, גיא והמשפחה המורחבת
בכאב עצום ובהתרגשות רבה אני עומדת פה מול המשפחה והחברים ומספידה את יהודה.
יהודה הקים כמעט במו ידיו את חברת כביש חוצה ישראל. מיד אחריו הצטרף משה לוי ז"ל וזמן קצר לאחר מכן הצטרפתי אליהם.
יהודה הקים את החברה לאחר שהגיע לראש הפירמידה בחיל ההנדסה בצה"ל, והמשיך לתרום כמנכ"ל מע"צ במשך מספר שנים. תקופה בה סייע בפיתוח התשתיות הלאומיות ברחבי הארץ.
יהודה נענה לאתגר שהציבו בפניו בייגה שוחט יבדל לחיים ארוכים ופואד בן אליעזר ז"ל והתגייס ברצון ובשמחה להוביל את הפרוייקט החדשני דאז – כביש חוצה ישראל - אשר נועד לחבר את קצוות הארץ.
עבדתי בצמוד ליהודה 17 שנים. תקופת היכרות ארוכה. רצופה בימים טובים ובימים קשים. במשברים ובמאבקים וגם בהצלחות, והיו הרבה כאלה.
יהודה ומשה לוי קיבצו סביבם צוות קטן ומסור שהיה מוכן ללכת אחריהם באש ובמים. "יחידת קומנדו עם סכין בין השיניים" כינה יהודה את עובדי החברה המתגבשת. יהודה היה איש של אנשים. תמיד דיבר בגובה העיניים, עם כולם, מקטן עד גדול. העריך את עובדיו וזכה להערכה ואהבה רבה בחזרה. יהודה ידע לסחוף אחריו, לייצר תחושה של שותפות גורל, של שאיפה מתמדת למצוינות, של חתירה למטרה. יהודה היה מנהיג אמיתי.
יהודה הוביל את החברה ביד רמה, בקור רוח ובמקצועיות גדולה. הוא ידע לנווט את הספינה בין אתגרים ומכשולים ותמיד ברוגע ובשקט. הוא ניהל את החברה בתיאום מלא עם היו"ר איתו היו לו יחסים מעולים והוביל אותה להישגים ולמימוש מוצלח של יעדיה, בשיתוף פעולה פורה עם נציגי משרדי האוצר, התחבורה, מוסדות התכנון ושאר הגורמים.
יהודה היה שותף פעיל ומוביל בעיצוב פני המדינה בהיבט התשתיתי הן כמנכ"ל מע"צ והן כמנכ"ל כביש חוצה ישראל.
ובנימה אישית – יהודה בעצם שינה את מסלול חיי. יהודה האמין בי וביכולותי הרבה יותר משהאמנתי אני בהם. יהודה נתן לי "חבל" ארוך והרצון שלא לאכזב אותו גרם לי ולאחרים לנסות ולהצטיין בכל מה שעשינו. במהלך 17 שנים יהודה גם ליווה אותי והיה שם בשבילי בצמתים החשובים בחיי. תמיד ליווה בעצה טובה ובהכוונה. הן בהחלטות הרות גורל והן בהזמנה לארוחת צהרים בשבת מעשה ידיה של מרים ואח"כ לשבת עם אורי שלי ולעזור לה לפתור בעיות במתמטיקה.
אני תמיד מספרת שכשהגעתי לראיון הראשון איתו אמרתי לו שבדרך כלל אני נשארת במקום עבודה לא יותר מ-3-4 שנים. יהודה הצליח להדביק אותי ואת יתר העובדים בהתלהבות שלו מהאתגר בפרוייקט הלאומי של סלילת כביש חוצה ישראל.
בראייתו החזונית, מנהיגותו הכריזמטית וקיסמו האישי הוא סחף אותנו לדבוק בפרוייקט ולהתקדם עימו מנקודת ציון אחת לשנייה. ולראייה, היום 26 שנים לאחר ההקמה, אני עדיין עובדת חברה, נמנית על הנהלתה הבכירה ומאוד גאה להציג כיצד החזון של יהודה קרם עור וגידים.
אנחנו נפרדים היום מאדם יקר, מקצוען אמיתי, איש חזון, מנהיג כריזמטי, לוחם אמיץ ואוהב אדם.
אני נפרדת בכאב גדול ממי שהיה לי במשך שנים- גם דמות מופת, גם משענת וכתף, ושאהבתי אהבת נפש.
מי יתן ולא תדעו עוד צער.